מי קובע מה זה טבעי?

מפעם לפעם אני מזהה איזשהו שוני מהותי, כזה שמחייב דיון מעמיק, בין מערכות ההפעלה של ענקיות התוכנה ההו-כה קוטביות Google ו- Apple. את השוני דנן גיליתי מתוך ניסיון להשוות ברמה הפונקציונלית בין אפליקציות התמונות של 2 החברות - Photos (של Apple) ו- Google Photos - אבל זה רק היה רמז להבדל תהומי בתפיסת כל אחת מהמפלצות היבטים של מרחב וזמן. 

אז לפני שנצלול לשוני התפיסתי שאני מרפרר אליו כל כך הרבה, הנה תמצית של מה שמצאתי בסקירה הפונקציונלית:

Photos (של Apple)

כשאנחנו אומרים Apple ושמירה של מסמכים כלשהם, כמו תמונות, אנחנו אומרים iCloud - שירות הענן של Apple. אישית, אני פחות מתחבר לשירות, ליטרלי, בעיקר בגלל מגבלת המקום הנוקשה של Apple (מתחילים לשלם אחרי 5 ג'יגה בלבד).

עם זאת, ישנם מספר יתרונות לספריית התמונות של iCloud:

• בהנחה ואתן חובבות Apple, כמוני, ומשתמשות גם ב- iPhone, גם ב- Mac וגם ב- Apple TV - התמונות תמיד תהיינה זמינות עבורכן במרחק לחיצת כפתור. אין צורך לממשק, לגבות או להעביר (רחמנא ליצלן) תמונות ממקום למקום. 

• אותו היתרון רלוונטי גם עבור שירותי צד ג' (שם מאוד מפונפן לשירותים שאזכיר עוד רגע) כמו Instagram, Facebook ודומיהם. התמונות תמיד יחכו ב- Camera Roll כשתרצו להעלות אותן לאחד השירותים הנ"ל. כנ"ל לגבי כלי ערכיה למיניהם - כל מה שצריך לעשות הוא לאפשר נגישות לאחסון התמונות שלכן והתמונות זמינות. העריכות שתעשו, אגב, יישמרו גם הן ב- Camera Roll ויסוכנרנו בכל אחד מהממשקים שהזכרתי קודם.
  

• אני, כמו רבים אחרים, עדיין מעדיף אחסון מקומי - בעיקר בכל הנוגע לפרטים אישיים כמו תמונות. ובשונה משירות התמונות הוובי של Google, אפליקציית ה- Photos על ה- Mac שלכן מאפשרת לקבץ תמונות לאלבומים ולייצא תמונות בקלות (drag & drop). 

• ואם באחסון מקומי עסקינן - פרטיות. Apple לא מסנכרנת את המידע לגבי זיהוי הפנים ל- iCloud. בעוד ששמות האנשים ששמורים תחת קטגוריית Faces, כל מכשיר מבצע את סריקת הפנים בעצמו ובכך מונע ממידע חשוב להישמר בענן ולהיות נגיש למי ששואפים להשיג מידע כה פרטי כמו תמונות פנים ומידע על מי שהפנים שייכים לה.

אבל כמו בכל דבר, ישנם גם החסרונות:

1. כאמור, מגבלת המקום של 5 ג'יגה אינה ריאלית בזמנים בהם כל יום מועלות ל- Google Photos כ- 1.2 מיליארד תמונות. העובדה ש- Google מציעה 50 ג'יגה לאחסון חינמי, פי 10 מהמתחרה, מעמידה בסימן שאלה את הדאגה של Apple לפרטיות (שאולי מתועדפת נמוך יותר מרווחיות). 

2. החיסרון השני הוא החוסר בשיתוף המשפחתי. למשפחות אין אפשרות לחלוק ספרייה בודדת, רק אלבומים שלמים. הפגיעה בשטף התקין של השיתוף גורמת לאנשים לעשות כל מיני IFTTT עצמאיים בסגנון שיתוף תיקיית Dropbox (למשל) אליה מועלות התמונות של כל בן משפחה בפני עצמו, סינכרון של התיקייה עם בעל החשבון הראשי ב- Photos, העלאה של בעל החשבון את התיקייה ל- Photos וסינכרון לכל הממשקים למיניהם. גם זה כמובן לא פותר את העניין, שכן מדובר על תהליך חד-צדדי מבחינת הסנכרון המשותף.

Google Photos

בקצרה, כל חיסרון של Apple הופך ליתרון של Google. 

בהיבט הכספי למשל אנחנו רואים יחס עלות-תועלת נמוך יותר של Apple, הגם שחשוב לציין שהתמונות בגרסה החינמית של Google מקומפרסות כדי שלא לתפוס מקום גדול מדי על השרתים של Google: תמונות מעל 16MP מקומפרסות ל- 16MP ווידאו גדול מ- 1080p יקומפרס לרמת 1080p (ב- HD כמובן). 

בהיבט השיתופי Google מאפשרת לשתף את כל הספריה עם כל מאן דהוא. ניתן לשתף את כל הספריה, תמונות של אנשים מסוימים ואפילו תמונות מתאריכים מסויימים (וקדימה). לאדם השני חייב להיות חשבון Google, אבל זה מובן מאליו (ובכלל, למי אין חשבון Google ב- 2018?!).

באופן הפוך, היתרונות של Apple הופכים לחסרונות של Google.

הממשק הוובי (Web) של Google Photos מרגיש עמוס מדי ובעיקר כאילו מדובר באתר Mobile שהתחפש לוובי. העובדה שאין ל- Google אפליקציה נייטיבית על המחשב הופכת אותה לפחות נגישה (לטעמי) ופחות יציבה. 

בנוסף, העובדה שאנשים מעלים תמונות לשירות שעושה את הונו מפרסומות, מעלה את שאלת הפרטיות של התמונות שלנו. האם הן תשמשנה ככלי בידי Google לצבור עוד כסף תמורת מידע סופר אישי לגבי (כמו תמונת הפנים שלי)? 

אז מי מנצחת?

Google Photos. 

על אף אהבתי הגדולה לחברת התפוח, אנחנו ב- 2018 ומקום אחסון הוא הדבר החשוב ביותר בחיינו מלאי הג'אנק הדיגיטלי. 50 ג'יגה חינם לא הולכים ברגל. אבל רגע - ומה לגבי הפגיעה באיכות התמונה? ישאלו המקטרגים. תשובתי היא שלתמונות, בעיקר למי מאיתנו שאינו עוסק בצילום כמקצוע, יש ערך סנטימנטלי שעולה בערכו על מספר הפיקסלים שמרכיבים את התמונה. תמונות הילדות שלי, יליד 1984, שנה נטולת High Definition, מעלות בי חיוך שאף פיקסל לא יכול להחליף, שלא לדבר על תמונות ילדות של הוריי ואפילו של הסבים והסבתות - ימי החשיפה הארוכה המאושרים.

אם מעניין אתכן לשמוע עוד קצת על ההבדלים בין ה- 2, הנה לינק נהדר.

והנה הגענו לחלק הארי של המאמר.

בפרק ה- 3 של הספר the Design Of Everyday Things (שם הפרק: Knowledge in the head and in the world) מתייחס נורמן לנושא ה- Natural Mapping (מיפוי טבעי) וגורס שמיפוי טבעי - האופן בו מצמדים בין בקר והכלי אותו הוא מפעיל באופן שיכול לעזור למשתמש לתפעל אותו מבלי להתבלבל - מהווה דוגמא מצויינת לכוח שבשילוב המידע שבראש והמידע שבעולם. הדוגמא הראויה, כך נורמן, היא סידור הכיריים המפורסם.

האופן בו נמפה, או יותר נכון - נקשר בין כל כירה והבקר שלה, קריטי להפחתת אחוז הטעויות בזיהוי הזוג הנכון בעת ההדלקה. נשמע מוזר? הרי מה הבעיה כבר לזכור איזה מ- 4 הבקרים מדליק איזו כירה? ובכל זאת אני מניח שרובכן - במיוחד אלו שייבאו את התנור האחרון שהיה להוריהן בו הסימונים מעל הבקרים התפיידו מזמן - מתבלבלות חדשות לבקרים (הייתי חייב…). וזו לא אשמתכן כלל וכלל! האשמה היא כמובן במהנדסת האנוש (אם הייתה כזו) שבחרה סידור כה לא שמיש. מעבר לכך - מה הסיכוי לזכור את הקשר בין הבקר לכירה כאשר אין שום קונבנציה מוכרת שעליה נוכל לבסס את הפעם הבאה בה ניגש להדליק את התנור? 

מה שמחזיר אותי להבדלים בין Apple ו- Google.

בשנת לפני 7 שנים (2011) הוציאה Apple את גרסת ה- OS החדשה שלה - OS X Lion 10.7 - והביאה עימה שינוי מאוד מעניין - כיוון הגלילה. זאת ועוד, Apple כינתה את צורת הגלילה החדשה שלה natural scrolling, רוצה לומר שהכיוון החדש הוא כיוון הגלילה טבעי של בני האדם אשר להם לפחות 2 אצבעות לגלול עימן את ה- touchpad (משטח העכבר במחשבים ניידים). 

כדי להבין את הרציונאל מאחורי "טבעיות" הגלילה של Apple דמיינו שה- touchpad במחשבכן הוא הסמארטפון שלכן. כשאתן רוצות לגלול את הכתבה (הזו) כלפי מטה, אתן דוחפות בעצם את האצבעות כלפי מעלה כדי לחשוף עוד תוכן שנמצא מתחת לתוכן שאתן רואות כרגע. כך בדיוק עובדת הגלילה הטבעית - המשתמשת דוחפת את המסך כלפי מעלה כדי לחשוף את התוכן שנמצא למטה. לא נשמע כל-כך מוזר, נכון? אבל אם אתן משתמשות ב- PC ולא ב- Mac אתן רגילות וודאי לדחוף את המסך בכיוון ההפוך - כלפי מטה כך שהמסך זז למטה כמו אצבעותיכן. 

בואו נלך צעד אחד קדימה ונדבר על הקשר בין המיפוי הטבעי לבין היבטים של זמן ומרחב.

במקרה של Apple שם הגלילה היא כלפי מעלה כדי להניע את המסך כלפי מעלה ולחשוף תוכן חדש, אפשר לומר שלמטה או מתחת, היבטים מרחביים, מתכתבים עם תוכן חדש או מאוחר יותר, ואלו, כמובן, היבטים של זמן. 

אז רגע, אליבא דג'ובס מתחת = חדש יותר? למטה = מאוחר יותר?

כשהעליתי את התהייה עם קולגות, השתמשתי בארון הספרים שלי כדוגמא. רבים מהספרים האחרונים שקראתי נמצאים בערימה, כאשר הספר הנמוך ביותר בערימה הוא בעצם הספר הראשון שקראתי. הספר האחרון בערימה, כלומר הגבוה ביותר, הוא הספר שאני קורא כעת או שסיימתי זה עתה. במקרה הזה אפוא, מעל = חדש יותר, (שנקרא) מאוחר יותר. 

אבל אולי זו לא דוגמא מספיק טובה. בואו נראה מה קורה בשאר המוצרים הדיגטליים של 2 החברות:

Keynote ו- Power Point

שני המוצרים, האחד שמבית היוצר של Apple והשני של Microsoft, המשמשים ככלים לבניית מצגות (ומשמשים גם מאפיינות רבות בהצגת Storyboards ואפילו ככלי פרוטוטייפ בסיסיים) פועלים באופן של למטה = חדש יותר, כך שהשקף האחרון שנוצר ימוקם בתחתית הרשימה והראשון שנוצר בראש הרשימה. הגיוני סך הכל, שכן החלק החשוב בשני הכלים הוא לאו דווקא תהליך ההכנה, אלא הצגת השקופיות - מהראשונה (זו שגם נוצרה ראשונה) ועד האחרונה. 

Gmail ו- Mail

ג׳ימייל של גוגל ומייל של אפל הן 2 אפליקציות (נתייחס כרגע רק לממשק המוביילי, אך ההיגיון זהה גם בגירסאות הוובית והדסקטופית) לשליחה וקבלה של מיילים. 

כאן, בניגוד לדוגמא הקודמת, למעלה = חדש יותר. מייל שהגיע מאוחר יותר יהיה גבוה יותר ברשימה. בדומה לדוגמת הספרים איתה פתחתי את החלק הזה, ככל שעבר יותר זמן מאז שקראתי את הספר, כך הוא יהיה נמוך יותר ברשימה. האחרון שקראתי (או שעודני קורא) יהיה בראש הרשימה כך שהוא זמין לי יותר. אותו הדבר קורה פה - המייל האחרון שעוד לא קראתי או שעודני קורא נמצא בראש הרשימה.

רשתות חברתיות (Facebook, Instagram, Twitter) אתרי חדשות (Ynet, Google News) ואתרי תוכן (Inc.com, FastCompany, Medium)

נראה שכאן המודל המנטאלי של זמן ומרחב זהה לתפיסה של האימיילים - הכתבה או התוכן החדש ביותר ימוקם במיקום הגבוה ביותר, העליון מכולם, בדומה למיילים ולאופן סידור ערימת הספרים שלי. אני ארצה למקום במקום הכי נגיש לי את הספר שאני קורא כרגע שהוא גם החדש ביותר בערימה (מבחינת סדר הקריאה שלי). 

ובחזרה ל- Google Photos לעומת Photos

אם לסכם את מה שקראנו עד כה, אפשר לומר שכמו כל עניין בחוויית משתמש, המשמעויות של מרחב וזמן תלויות בקונטקסט, ומשמח מכך - הן עקביות! כלומר רשת חברתית באשר היא - Facebook, Instagram, Twitter ודומיהן - בנויות כולן באותה הצורה, כלומר כולן מציגות את התוכן החדש יותר בראשית העמוד. אנחנו רואים את אותה העקביות באפליקציות מייל, אתרי חדשות ואפליקציות לבניית מצגות. 

אז איך זה שאנחנו לא רואים עקביות שכזו באפליקציות התמונות?

בעוד שב- Google Photos התמונה האחרונה שנלקחה תהיה בראש הרשימה, כך:

ב- Photos של Apple, התמונה האחרונה שנלקחה מוצגת בתחתית הרשימה, כך:

אם טרם גיבשתן דעה לגבי איזו דרך עדיפה - קחו רגע לחשוב על זה. נסו לחשוב על קשר לאפליקציות מקבילות, כלים בעלי הקשר דומה והמודלים המנטאליים של המשתמשים. עבורי, כאוהד Apple מושבע, קשה לי מאוד לחשוב על הסיבה שהובילה אותה להציג את התמונה האחרונה, החדשה ביותר, בחלק התחתון של המסך. ההקבלה האפליקציונית הטובה ביותר בעיניי לאפליקציית תמונות היא כמובן רשת חברתית, אינסטגרם בפרט, בה התמונות החדשות יותר נמצאות בראש המסך וברמת המודל המנטאלי אני חושב שדוגמת ערימת הספרים שלי רלוונטית גם לפה. מעבר לכך, אני חושב על אלבומי התמונות הישנים שלי, בהם התמונות סודרו כשהכרונולוגיה מקבילה לאופי הקריאה - מימין לשמאל, כך שהתמונה הישנה ביותר נמצאת בתחילת האלבום ("צד ימין") והאחרונה, החדשה ביותר, בסוף האלבום ("צד שמאל").

מה שמוביל אותי לצדד ב- Google Photos ובבחירתם להציג את התמונה האחרונה בראש הגלילה. לזכות Apple ייאמר שהם, כרגיל, כן עוזרים למשתמשים להבין היכן "מתחילה" הגלילה על ידי כך שפתיחת האפליקציה מובילה ישירות לתחתית הדף ושם ניתן לזהות את התמונה האחרונה. 

אגב, למי שטרם קראו את DOET, לכו לקרוא. אם אין לכן זמן כרגע, אז הנה התשובה של דון נורמן לסוגיית הכיריים: כדי לוודא שהמשתמשת לא תתבלבל בבואה להדליק כירה ספציפית, יש לקשר במישרין בין הבקר לכירה כך שהבקר "מחובר" לכירה (כלומר ההדלקה תיעשה מהכירה עצמה). האופציה השנייה היא לקרב בין הבקר לכירה ככל האפשר, כך שהבקר סמוך דיו לכירה ורחוק מספיק מהאחרות ("עיקרון הסמיכות", גשטאלט) והאופציה השלישית תהיה לסדר את הבקרים באופן זהה למנח הכירות, כמו באופציה D בתמונה 3.